לעומת זאת, התיאוריה הקוגניטיבית של ז'אן פיאז'ה [1896-1986], מדברת על ילד שהוא מטבעו אקטיבי וחושב, שיודע לפתח יוזמה משלו, ואשר מתחילת התפתחותו מנסה באורח פעיל להכיר את העולם. פיאזה ביסס את התאוריה שלו על תצפיות רבות, גם על שלושת ילדיו. פיאזה עסק בפיתוח מבחני חשיבה ועבד עם סימון, שבזמנו פיתח עם בינה, את מבחן האינטליגנציה הראשון.
התיאוריה הקוגנטיבית, להבדיל מהתאוריה הביהביוריסטית, מתייחסת לתהליכי עיבוד המידע המתווכים בין הגירויים לתגובות [מה שקורה בקופסא השחורה שלנו].
פיאזה [1926] הניח שהחשיבה מתפתחת עם הגיל, וככל שהילד גדל, מושגיו מתרבים ונעשים מורכבים, הוא יותר הגיוני ומסוגל לפתור בעיות קשות יותר. ראשית ההתפתחות הקוגנטיבית היא בפעילות הסנסו-מוטורית בתקופת הינקות, כלומר, כאשר הילד מתחיל לקשר בין מה שהוא קולט בחושיו לבין פעולותיו, זוהי תחילתה של חשיבה.
פיאז'ה מתאר ארבעה שלבים בהתפתחות החשיבה, המעבר ביניהם מתאפשר כתוצאה מ:
1. הבשלה [עצבית]
2. אינטראקציות בין הפרט לסביבתו
3. התנסויות
לפי פיאז'ה, התנהגותו של הילד בשנת החיים הראשונה בנויה במידה רבה על סכמות, שהן דפוסי התנהגות מולדים שהילד נעזר בהם בהסתגלותו היומיומית. יש לו סכימה של מציצה ויניקה, תפיסת חפצים וכו'. כלומר, סכימה = יחידה בסיסית של ידע.
ישנם ארבעה סוגי סכימות:
1. סכימה מוטורית – ידע כיצד להגיב לגירוי מסוים [רפלקס או מיומנות]
2. סכימה סמנטית – המושגים שיש לנו על העולם [שמש, מורה]
3. סכימה חזותית – מראה הגירוי [גדול, מבריק]
4. סכמה אקוסטית – הצליל שמפיקים הגירויים
חלק מהסכימות מולדות וחלק נרכשות. כל הפעולות הקוגניטיביות – תפיסה, זיכרון, למידה וחשיבה – נעשות באמצעות הסכימות. הסכימות הן המשקפיים דרכן הפרט חווה אירועים ונותן להם משמעות.
לדוגמה, כשילד רואה דמות גדולה מתקרבת אליו ומדברת ברוך, הוא מבין שזו אמא, באמצעות הסכימות הקיימות בזיכרונו: מראה [סכימה חזותית], מה עושים איתה [סכימה מוטורית], טון דיבור [סכימה אקוסטית], משמעות – מגנה, מאכילה, מחבקת [סכימה סמנטית].
התפתחות יכולתו השכלית של האדם היא תהליך של הסתגלות פעילה לסביבה. פיאז'ה מבחין בשתי תכונות יסוד בהתנהגותו של הילד: הטמעה והתאמה. ההטמעה [אסימילציה] מציינת התנהגות המבוססת על דפוסים קיימים. כלומר, הפרט תופס את הגירוי ומתייחס אליו על-פי עולם המושגים הקיים בזכרונו. לעתים הוא מעוות את העולם כדי שיתאים למושגיו [רואה חתול ואומר כלב].
ההתאמה [אקומודציה] מתייחסת לשינויים שמתרחשים בהתנהגות כתוצאה משינויים שחלים בסביבה. כלומר, הפרט משנה את הסכימה שלו כך שתתאים לגירויים שבמציאות. [אמא מתקנת שחתול עושה מיאו]. לדוגמא, כשתינוק רוצה צעצוע שמונח באותו מקום, הוא מסתפק בהתנהגות שמוכרת לו [הטמעה]. אם מישהו ירחיק את הצעצוע, התינוק יצטרך לשנות את התנהגותו – התאמה. כלומר, אנחנו כהורים, צריכים להיות ערים לכך שמרגע שילד רכש סכימות מסוימות, עלינו לעזור לו לשכללם, במילים של פיאז'ה, לעזור לו לעשות התאמה לצד הטמעה.
ההתפתחות הלשונית
בעיני פיאז'ה, השפה היא ראי הנפש - היא משקפת את החשיבה של הילד, ואת הדרך שבה הילד תופס את המציאות. לפי פיאז'ה, ההתפתחות הקוגנטיבית אוניברסלית, כלומר, מתרחשת לפי אותם שלבים ובאותם תהליכים בכל העולם.
ויגוצקי [1978], לעומתו, מדגיש את התפקיד של החברה והתרבות בעיצוב דרכי החשיבה של הילד. הילד לומד להשתמש בכלים שהסביבה מספקת לו.
לשפה תפקידים רבים - ביטוי רגשות ורשמים, להעביר מידע ולתקשר עם הזולת. המילים גם מעוררות מחשבה.
ההתפתחות הלשונית מתחילה בקולות בכי [מהלידה עד גיל חודש], דרך קשקוש [מגיל חודש עד גיל חצי שנה בערך]. אז מתחיל הפעוט למלמל ולפטפט, מגיל חצי שנה עד סוף השנה הראשונה בערך. המלים הראשונות מתחילות להופיע מסוף השנה הראשונה עד גיל 18 חודשים בערך. במקביל מופיעים סימנים לכך שהוא מבין את מה שמדברים אליו. הפעוטות שואלים הרבה 'מה זה' ואוצר המילים מתרחב. בהדרגה מופיעים משפטים בני שתי מילים, מגיל 18 חודשים עד גיל שנתיים בערך.
כדי שהילד יוכל להתפתח בצורה תקינה דרושה מסגרת סביבתית שתבטיח יציבות ותנאים הולמים. סביבה שיש בה חסך תפיסתי או אינטלקטואלי עלולה לסכן את התפתחותו של הילד. תנאים של חסך עלולים לגרום לירידה דרסטית ברמת התפקוד הנפשי של הילד, אך יש סיכוי לשיפור אם יחול שינוי לטובה בתנאים הסביבתיים.
הספר המצוין 'מה צריך ללמד תינוקות' של דוקטור רודולף דרייקורס מגיש בפנינו מגוון פעילויות שביכולתן לעזור לפתח את ההתפתחות הקוגנטיבית והשפתית של ילדינו. מובן שחלק מהפעילויות אנו עושים באופן טבעי. לדוגמה, עידוד יכולת החיקוי של הילד שחשובה מאוד להתפתחותו בכלל אך להתפתחותו הלשונית בפרט. בגיל ארבעה-חמישה חודשים, מציעה המחבר להשמיע לתינוק קול אחד מבין הקולות שהוא השמיע, ולחזור עליו שוב ושוב עד שהוא יחקה אותך. בגיל תשעה עד אחד-עשר חודשים יש ללוות את הפעילויות במילים קבועות, בהיגוי ברור [לנופף ביד ולומר ש-לום, להצמיד אצבע לפה ולומר ששש... וכיו'ב]. בגיל שנים עשר עד ארבעה עשר חודשים ניתן לבקש ממנו לגעת בחלקים מגופו ולומר 'רגל' 'יד' 'בטן' וכו'. אח'כ לשאול: איפה הרגל שלך? איפה היד של אמא? וכדומה. כנ'ל עם חפצים בבית, ריקוד בליווי השיר: עוגה עוגה עוגה, לשבת, לקום [באמת לשבת ולקום]. בגיל 15-20 חודשים ניתן לקשר מושגים לתמונות, וכן חשוב מאוד בפעילויות היומיומיות להשתמש בשמות הנכונים של החפצים או האיברים ולהמנע, ככל הניתן, מהוראות כלליות כמו 'ההוא' או 'הזה'. לדוגמא, בזמן אמבטיה יש לומר 'רחץ את היד שלך' או 'הבא לי את הסבון' ולא 'תן לי את זה', שים שם' וכדומה.
|
|
|
|
